העתירה שלפני עוסקת בניסיונה של המשיבה,
עיריית בת-ים, לגבות מהעותרים,
ירדנה לוי ושם טוב לוי, חובות ארנונה של חברת
י.לוי השקעות ופיננסים בע"מ, המצויה בבעלותם, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992, בצירוף סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
על פי טענת המשיבה, חברת
י.לוי השקעות ופיננסים בע"מ החזיקה בתקופות החיוב הרלבנטיות בשלושה נכסים שונים ברחוב רוטשילד 39 בבת-ים, ומכאן חובותיה בתשלום הארנונה. העותרים טוענים מנגד, כי לאורך כל תקופות החיוב הרלבנטיות הנכסים הושכרו לצדדים שלישיים שונים, אשר רק עליהם חלה חובת תשלום הארנונה. נטען גם, כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לחיוב העותרים כבעלי השליטה בחברה, המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
1.
רקע הדברים והליכים קודמים
העותרים,
ירדנה לוי ושם טוב לוי, הינם בעלי השליטה בחברת
י.לוי השקעות ופיננסים בע"מ (להלן:
החברה) וכל אחד מהם מחזיק ב-50% ממניותיה. החברה רשומה במרשם המקרקעין כבעלים של שלושה נכסים המצויים ברחוב רוטשילד 39 בבת-ים, הידועים גם כתתי חלקות 25, 26, ו-39 בחלקה 141 בגוש 7153.
יוער, כי ברישומי המשיבה מצוינים הנכסים כתתי חלקות 121, 138 ו-166 בחלקה 242, ואולם אין חולק כי המדובר באותם נכסים.
ביום 10.6.07 פנתה המשיבה לעותרים במכתב, בו נטען כי אף שהחברה החזיקה מיום 1.1.04 בנכסים שבבעלותה, היא לא שילמה את תשלומי הארנונה, המים והביוב בגינם. כן צוין במכתב, כי לפי מיטב ידיעת הממונה על הגבייה, החברה הפסיקה את פעילותה או התפרקה, ולא ניתן עוד להיפרע ממנה. בנסיבות אלה, ולאחר שפעולות גבייה קודמות לא הועילו, הודע לעותרים, כי עליהם לפרוע את חובות החברה, מיום 1.1.04 ועד ליום שליחת המכתב, בסך 30,748 ש"ח, וזאת מכוח סמכות המשיבה להורות כן על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן:
חוק ההסדרים), בצירוף סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן:
פקודת מס הכנסה). עוד נכתב, כי אם העותרים לא יעשו כן בתוך שבועיים, יינקטו נגדם הליכי גבייה מינהליים מכוח פקודת המסים. כן צוין, כי שמורה לעותרים הזכות להשיג על ההחלטה, תוך העמדתם על הוראות הדין המתירות זאת.
ביום 2.3.08 שלחו העותרים, באמצעות בא כוחם, מכתב למשיבה בו הם הודיעו על כוונתם להגיש עתירה מנהלית ככל שייפתחו נגדם הליכי גבייה מנהליים. במכתב נטען, כי תנאי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה אינם מתקיימים וכי דרישות החוב של המשיבה הן כלליות ואינן מצביעות על נכסים ספציפיים.
ביום 1.5.08, משהעותרים לא הסדירו את חובם, פתחה המשיבה בהליכי גבייה מנהליים.
ביום 25.12.08, כתשעה חודשים מאוחר יותר, הוגשה העתירה.
בעתירתם טענו העותרים, כי החברה שבבעלותם הינה, אמנם, הבעלים החוקיים בנכסים, אולם לאורך כל תקופות החיוב הרלבנטיות הנכסים הושכרו לצדדים שלישיים שונים, אשר רק עליהם חלה חובת תשלום הארנונה. נטען גם, כי דרישות החוב של המשיבה הן כלליות ואינן מצביעות על נכסים ספציפיים. בעתירתם, שטחו העותרים את פרטי השתלשלות השכרת הנכסים, כאשר הם מתייחסים אליהם כמכלול "הנכס ברח' רוטשילד 39 בבת-ים" או "החנות". וכך, לגרסתם, מתחילת שנות ה-90 ועד ליום 15.3.03, החזיקה בנכס חברת הוד (ש. לוי) בע"מ (להלן:
חברת הוד), חברה נוספת המצויה בבעלות העותר 2, אשר ניהלה בו חנות לממכר מוצרי חשמל; מיום 16.3.03 ועד ליום 31.12.03, החזיק בנכס עו"ד שמעוני אילן, בתפקידו ככונס הנכסים של חברת הוד (פש"ר 1423/03); מיום 1.1.04 ועד ליום 21.3.04, חזרה חברת הוד להחזיק בנכס; מיום 22.3.04 ועד ליום 28.2.07, החזיקה בנכס חברה אחרת בשם וי.אמ.גי. אריאל קומודיטיס בע"מ (להלן:
חברת וי.אמ.גי.); מיום 1.3.07 ואילך, מחזיקה בנכס חברת פרידברג מרכז המקררים בע"מ (להלן:
חברת פרידברג).
ביום 5.7.09 התקיים לפני דיון מקדמי בעתירה, אשר הוקדש לתחימת המחלוקת העובדתית שבין הצדדים. בסופו של הדיון הורתי לעותר 2, שם טוב לוי (להלן:
העותר), שעל פי הצהרתו היה המוציא והמביא בענייני החברה, להגיש תצהיר המפרט את שמות המחזיקים בכל אחד מהנכסים מושא החוב בתקופות הרלבנטיות לעתירה, כאשר לתצהיר יצורפו חוזי השכירות התומכים לשיטתו בטענה העובדתית כי הנכסים הושכרו לצדדים שלישיים כחנות אחת מחוברת. עוד הורתי לעותר לפרט בתצהירו האם החברה פעילה. בנוסף, הורתי למשיבה להגיש תצהיר שבו תתייחס לטענות העותר ותפרט לגבי כל תקופה וכל מחזיק מה יתרת החוב שנצברה.
בתצהירו, חזר העותר על גרסתו, כפי שפורטה בעתירה, ביחס להשתלשלות השכרת הנכסים. לתצהיר לא צורפו חוזי השכירות הרלבנטיים. המשיבה, מצידה, הגישה תצהיר המפרט את תקופות החיוב, כאשר ביחס לרוב תקופות החיוב וההחזקה בנכס שפורטו בתצהיר העותר נטען שלא נמסרה לעירייה הודעה על שינוי המחזיק בנכס וכי מקום שבו נמסרה הודעה כאמור - לדוגמה בעניין חברת וי.אמ.גי. - הרי שהיא התייחסה אך לנכס אחד מבין שלושת הנכסים.
דיון נוסף בעתירה התקיים לפני ביום 3.10.10 ובסופו הורתי לצדדים להגיש סיכומים בשאלה אחת בלבד והיא האם בנסיבות העניין רשאית העירייה להפעיל הליכי גבייה מנהליים נגד העותרים כבעלי שליטה בחברה. יומיים לאחר מכן, ביום 5.10.10, הגישו העותרים בקשה לפיה יותר להם להתייחס גם לשאלת ההחזקה של החברה בנכסים. בקשה זו נדחתה על ידי.
בהתאם להחלטתי, הגישו הצדדים סיכומים שהופנו אך לשאלה שהורתי עליה בהחלטתי מיום 3.10.10. אולם, עוד קודם שניתן פסק דין על יסוד הסיכומים, שלחו העותרים הודעה לבית המשפט, שלה צורפה דרישת תשלום מיום 15.2.11 על שם גב' לבקוביץ. העותרים טענו, כי דרישת תשלום זו מתייחסת לאחד הנכסים מושא העתירה, על אף שהגב' לבקוביץ מכרה את הנכס שבבעלותה לחברה זה מכבר בשנת 1986. על בסיס הודעת חיוב זו, הוסיפו העותרים וטענו שלאהתגבשה תשתית עובדתית מוכחת ומסודרת היכולה לגבש קיומו של חוב ארנונה, וודאי שלא להצדיק נקיטת הליכי גבייה מנהליים. בתגובתה להודעה, עמדה העירייה על כך שההודעה מבקשת להטעות את בית המשפט, שכן דרישת התשלום שנשלחה לגב' לבקוביץ נושאת מספר חשבון ארנונה אחר מזה של החברה והיא נוגעת לנכס הרשום בתור חלקה 141/137 בגוש 7153, ולא ביחס לתתי החלקות שבבעלות החברה, שמספריהן, כאמור: 141/25, 141/26 ו-141/39 בגוש 7153. לאור זאת, התעוררה שאלה מקדמית והיא האם המשיבה רשאית להסתמך על רישומיה בעניין החוב נשוא העתירה. בשל מחלוקת עובדתית זו, הורתי ביום 17.4.11 על עריכתו של דיון נוסף בעתירה - שלישי במספר - וזה נקבע ליום 1.5.11.
במהלך הדיון האמור, טענה באת כוח המשיבה כי ברח' רוטשילד 39 בבת-ים, בו מצויים נכסי החברה, מצויות כארבעים חנויות וכי דרושה לה ארכה של שבעה ימים, על מנת לבדוק את הפרטים הנוגעים לחיובה של הגב' לבקוביץ. עוד נטען, כי אין בין חיובה של הגב' לבקוביץ לבין חובות החברה כל קשר וכי ייתכן שלגב' לבקוביץ נותרה יתרת חוב בגין נכס אחר המצוי באותה כתובת. בסופו של הדיון, ניתן על ידי פסק דין בעתירה. בפתח פסק הדין דחיתי את טענת העירייה כי הודעת החיוב שנשלחה לגב' לבקוביץ אינה קשורה לחובות מושא הנכסים שבבעלות החברה. קביעה זו התבססה על יסוד העובדה כי הוכח שהגב' לבקוביץ מכרה לחברה, בשנת 1986, מקרקעין המצויים ברחוב רוטשילד 39, וכי נכון להיום אין לגב' לבקוביץ כל נכס הרשום על שמה בכתובת זו במרשם המקרקעין. בנסיבות אלה, קבעתי, כי העותרים הרימו לכאורה את הנטל לסתור את חזקת התקינות המנהלית של העירייה ולאור זאת,
"לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה מינהליים לא כנגד חב' לוי השקעות וממילא לא כנגד העותרים
." על יסוד קביעה זו ציינתי, כי אם המשיבה סבורה שאכן יש לחברה או לעותרים חוב כלשהו בארנונה, עליה להגיש תביעה מתאימה בבית המשפט המוסמך שיוכל לברר את השתלשלות הרישומים ולקבוע על סמך ראיות שיוגשו לפניו אם קיים חוב, מה גובהו והאם ניתן לייחס אותו לעותרים. לבסוף פסקתי, כי המשיבה תישא בהוצאות העותרים ושכר טרחת עורך דינם בסך 30,000 ש"ח.
על פסק הדין מיום 1.5.11 הוגש ערעור (עע"מ 4702/11) וביום 6.11.12 קיבל בית המשפט העליון את הערעור. בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמת כב' השופט ס' ג'ובראן וכב' השופט ח' מלצר) עמד במסגרת פסק הדין על טיבה של חזקת התקינות המינהלית שממנה נהנית המשיבה - חזקה המשמשת כתשתית לנקיטתם של הליכי גבייה מינהליים - ועל הרף הנדרש לשם סתירתה של חזקת התקינות המינהלית. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, עת ניטשה בין הצדדים מחלוקת עובדתית מסועפת שהתייחסה לכמה נכסים והשתרעה על פני תקופה ארוכה יחסית,
"טעות לכאורה בהודעה בודדת ביחס לנכס אחד אין בה די, כשלעצמה, כדי ליצור אותו סדק, אותו חרך, שיצדיק את סתירתה של חזקת התקינות".
בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי כאשר הטעות הייתה טעות לכאורית בלבד, ויומה של המשיבה לא ניתן לה בבית המשפט לבירור הנושא לעומקו, נחלש עוד יותר משקלה של אותה "ראשית ראייה", וכי מכל מקום, אף לשיטת העותרים, ההודעה שהציגו אפשרה לסתור לכל היותר את חזקת התקינות בכל הנוגע לאחד מן הנכסים שעניינם שנוי במחלוקת. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי אף אם נסתרה חזקת התקינות של הרשות, הרי שהנטל עובר אליה להוכחת תקינות פעולותיה והיה על בית המשפט להתיר לה לעשות כן. לאור כל האמור, הורה בית המשפט העליון, כדלקמן:
"בנסיבות דנן, אנו סבורים שיש להשיב את התיק לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, תוך ביטול ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובת המערערת, על מנת שזה יידרש להכרעה בשאלות העובדתיות שנותרו ללא הכרעה - מי היו המחזיקים בנכס בעת הרלוונטית והאם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה לגביית החוב מן המשיבים (להבדיל מן החברה שבשליטתם).."
לאחר שהדיון הוחזר אלי, הגישו העותרים בקשה לצירוף מסמכים נוספים הנוגעים לחיובה של הגב' לבקוביץ. לבקשתם צירפו העותרים 14 הודעות חיוב ארנונה אשר הוצאו על שמה של הגב' לבקוביץ (נספחים א'-א'14 לבקשה), כל זאת שעה שכביכול, הגב' לבקוביץ מכרה לחברה עוד בשנת 1987 את תת חלקה 26, בהתאם להסכם מכר ושטר מכר שצורפו אף הם לבקשה (נספחים ג'1 ו-ג'2 לבקשה). עוד צורפו הסכם הרכישה של תת חלקה 25 (נספח ב' לבקשה), צו בית משפט הנוגע לרכישת תת חלקה 39 (נספח ד' לבקשה) וחלק מנסח המקרקעין הנוגע לחלקה 141 (נספח ה' לבקשה). על בסיס מסמכים אלה, שבו וטענו העותרים, כי מאחר שהחברה הינה הבעלים של תת חלקה 26, שהוא הנכס שהיה בעבר בבעלות הגב' לבקוביץ, הרי ש"
אין שחר למשלוח חשבונות ארנונה ע"ש הלה לבקוביץ, לגבי אותו נכס ממש
". אולם, נספח ג'1, אשר על פי הטענה הינו הסכם המכר הנוגע לתת חלקה 26, כלל אינו עוסק בחלקה זו, כי אם בתת חלקה 137, שעל פי האמור בו נמכרה לחברה מהגב' לבקוביץ וממר דב לבקוביץ. מהודעות חיוב הארנונה אשר הוצאו על שמה של הגב' לבקוביץ עולה, כי המדובר בחלקה 137 נשוא הסכם המכר נספח ג'1, הרשומה בספרי המשיבה כתת חלקה 137 בחלקה 242 והמחויבת במסגרת חשבון שמספרו 142633.
יוער, כי חלק מהמסמכים האמורים הוצגו גם לפני בית המשפט העליון, אשר העיר ביחס אליהם, במסגרת פסק דינו, כי הם "
אינם מתכתבים זה עם זה ואינם עוסקים באותה עסקה
." ואכן, ממסמכים אלה, שנסקרו בפסק הדין, ומהמסמכים הנוספים אשר נזכרו לעיל, עולה, לכאורה, כי הגב' לבקוביץ הייתה הבעלים (ביחד עם אחרים) של שתי חלקות שונות, אחת מהן היא תת חלקה 137 והשנייה היא תת חלקה 26. לכאורה נראה, כי לא רק שהחיובים בגין הנכס של הגב' לבקוביץ הידוע כתת חלקה 137 נעשו במסגרת חשבון שאינו קשור כלל לחשבון העותרים, אלא שנכס זה נרכש, אף הוא, על ידי החברה מהגב' לבקוביץ בשנת 1986, זאת בנוסף לנכס הידוע כתת חלקה 26. אולם, בניגוד לנכס הידוע כתת חלקה 26, נותרה הגב' לבקוביץ רשומה כמחזיקה בספרי העירייה.